כבר לא כועסת, כמעט - על כעסים ועלבונות והחיים בלעדיהם 

אני כבר לא כועסת. כמעט.
אני גם לא נעלבת כבר. כמעט.
פעם כעסתי יותר, הרבה יותר, ואת העלבונות שספגתי גררתי אפילו במשך שנים. לא עוד. היום אני יודעת שבין אנשים עומדות גם החולשות שלי ושלהם, ושאם עולה בי רגש "שלילי", אות הוא שיש לי על מה לעבוד, והשלילי הופך מיד לחיובי!

לעיתים נדמה לי שהרגשות מכירים אותנו טוב יותר מאתנו. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את עצמנו ויודעים מי אנחנו, אבל אז פתאום מגיח מתוכנו כעס בלתי צפוי, זעם מתפרץ, עלבון מפתיע או קנאה מרגיזה. הם הרי מזנקים ממקומם ופורצים עוד לפני שאנחנו מבינים מה בכלל קרה. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, מחכה לנו המפתח החשוב ביותר בדרך אל האושר, השקט והשלווה - המפתח לחיי המודעות, המפתח אל עצמנו. שהרי הרגשות שעלו מצביעים בקול ברור על היבטים בתוכנו ועל תכונות שטרם בדקנו, שעדיין לא ליטשנו, שעוד לא הכרנו והבנו. השאלה היא האם אנחנו נגררים אחרי הרגשות, נסחפים בסערה, נותנים לכדור השלג לתפוס נפח ותאוצה... או עוצרים?

יש כאלה שצועקים על מי שמולם או אל מול הים, חווים עד תום את הכעס או את העלבון וממשיכים הלאה. יש כאלה שמנסים להתעלם, כי מה כבר הם יכולים לעשות, אבל בתוכם הסערה נמשכת, שקטה והרסנית לא פחות. ואני עוצרת. לא צועקת אך גם לא מתעלמת ולא נגררת אחרי הרגשות, אלא רושמת לעצמי בפנקס הפנימי שיש משהו חדש שאני צריכה לבדוק, שיש לי משהו חדש ללמוד על עצמי ועל מי שמולי. ואחר כך, לא מיד אם אפשר, אלא כשיש קצת שקט וזמן, אני מזמינה אלי את הרגשות, יורדת לעומקם ומתחילה לעבוד: מדוע הגבתי כך? מהיכן הם קפצו? למה הגיב כך מי שמולי? על איזה מוקש דרכנו? מה בעצם קרה כאן? מה יש בי שעדיין לא תוקן? אני בודקת את השאלות ולא עוזבת את הדיון, גם אם התשובות מתמהמהות, עד שאני מבינה ועד שאני מוצאת בדיוק את החור, שאם אכניס אליו את האצבע - הפרץ ייעצר וכנראה גם לא יחזור.

המוקשים האלו, החורים שיש לסתום, הם חמקמקים ויכולים להיות גם קטנים כל כך, כמו העדשה שהפריעה לשנת הנסיכה. צריך לחפש אותם היטב ולא להיות מופתעים אם נגלה אותם במקום שונה לגמרי ממה שציפינו.

דחפתי את כסא הגלגלים, עליו ישבה חברתי, בדרך אל שיעור מחשבים. היא היתה מאושפזת בבית חולים שיקומי לאחר ניתוח קשה שעברה והשיעור היה חלק מהשיקום. כשהגענו לחדר המחשבים הוא היה ריק והמדריכה לא חכתה לנו. המתנו כשחמש דקות. כשראיתי שהמדריכה לא מגיעה, ובגלל שהזמן שהוקצב לנו היה מדוד וקצר, החלטתי להפעיל את חברתי בעצמי. אני מדריכת מחשבים ומכירה היטב את המחשב. חשבתי שיהיה זה ניצול טוב של הזמן אם אבדוק אילו תוכנות מותקנות במחשב ואפעיל תוכנה מתאימה. המדריכה נכנסה לחדר בדיוק כשמצאתי את מה שחיפשתי. היא הסתכלה עלי במבט מופתע, פניה האדימו מיד והיא התחילה לצעוק עלי כאילו תפסה אותי מנתצת את המחשב לרסיסים: "מה את חושבת לעצמך? מה את עושה? איך את מעזה? זו חוצפה? אחר כך אני לא מצליחה להפעיל את המחשב. כל הזמן הורסים לי. צאי מכאן מיד!"

רציתי לענות לה, להתעמת איתה אולי, אבל לא רציתי לבזבז מזמן השיעור ויצאתי מהחדר המומה, לבי פועם מעלבון עז. הרי רציתי רק לעזור. חשבתי לחכות לסיום השיעור, לחזור ו"להשיב לה כגמולה", אבל אז נזכרתי במילים האחרונות שלה: "אחר כך אני לא מצליחה להפעיל את המחשב. כל הזמן הורסים לי". הבנתי - היא דברה ממקום של חוסר בטחון. היא לא ממש מתמצאת במחשבים ואם משהו קטן משתנה במסך ... היא לא יודעת לחזור למסך מוכר. מכאן נובע הכעס שלה - ממצוקה, מחוסר ידע, מחוסר שליטה. הבנתי אותה וסלחתי.

הוא נכנס לביתי החדש ומיד פלט: "יותר מדי מסודר כאן", ואני שמעתי בקולו ביקורתיות ואולי אפילו זלזול, כאילו אמר "את כזאת חנונית". מיד כעסתי ונעלבתי ורציתי להגיד לו: "רק ביקורת יש לך, שום דבר טוב, אתה תמיד הורס". אבל אז נזכרתי בבלאגן שבביתו, בלאגן גדול כל כך עד שאפילו לדרוך אין היכן. אנשים, בדרך כלל אפילו בלי לשים לב, נוטים להעיר לאחרים כשהם רואים בהם השתקפות של נקודות החולשה של עצמם או את היפוכן. ברגע אחד התחלף הכעס שלי בהבנה. נרגעתי.

הלכתי לקופת חולים לבקש טופס 17 לטיפול רפואי שהייתי צריכה לעבור. המזכירה הרפואית הביטה בחטף במסמכים שהבאתי, החזירה לי אותם בתנועה תקיפה והכריזה: "הבא בתור. זה לא מגיע לך". ווי, איך שאני התרגזתי! הסתכלתי עליה בתדהמה - "זה לא מגיע לך. הבא בתור", היא שוב אמרה. שתקתי ויצאתי מהחדר כשראשי מורכן ובטני מתהפכת מכעס ועלבון. "מה זאת אומרת זה לא מגיע לי?", רטנתי לעצמי, "ברור שכן. היא אפילו לא קראה עד תום את המסמכים". הרגשתי מושפלת ועברו דקות ארוכות עד שנרגעתי. אבל אז הבנתי שיש מקומות שבהם אני חייבת ללמוד להיות ברורה יותר, החלטית ואפילו תקיפה, שלא לכל מצב מתאימה ההתנהגות העדינה שלי, השקטה והקשובה, ושאני צריכה לדעת לעמוד על שלי. הרי הכל (כמעט) תלוי בדרך שבה מציגים את הדברים. מאז משמשות לי פניה הכעוסות של המזכירה כתמרור. בכל פעם שנדמה לי שלא מתייחסים אלי כראוי, עולות פניה אל מול עיני, אני מיישרת את גבי, משירה את מבטי ואומרת למי שמולי: "עכשיו תקשיב/י לי!".

עד היום הוא כועס על הוריו על שלא עודדו אותו ללמוד באוניברסיטה, אלא דחפו אותו למצוא עבודה. זה היה לפני עשרים שנים! מאז, כמעט ללא הפסקה, מלווה אותו כעס עצור על הוריו, שהולך ומתגבר עם השנים ומתפרץ כלפיהם במצבים שונים ולא צפויים, כאדים שמוצאים מפלט מקומקום. "במשך עשרים שנים יכולת לתקן את המצב", אמרתי לו, "עשרים שנים שבהם העדפת להאשים את הוריך בתסכול שיש לך מעבודתך. והרי הם פעלו לפי הבנתם, הם חשבו שהם פועלים לטובתך, הם הרי לא רצו להזיק לך, אלא לעזור. אם אתה לא מרוצה מעבודתך, קח אחריות על חייך (הגיע הזמן), אמור תודה להוריך על כוונתם ועשה שינוי בחייך. זה בידיך!".

נח לנו לכעוס, להיעלב ולהאשים. זה קל. אבל עדיף לעצור ולנסות להבין את הכעס, את העלבון, את מי שמולי או את עצמי. המפתח הגדול למודעות הוא השלב הזה שבו עוצרים ואומרים: "רגע, הרגשות ואני לא אחד הם, הם חלק ממני והם סימן". ואם עוצרים, מבררים, מבינים ורק אז ממשיכים ... מגלים שהדרך בהמשך קלה יותר ויפה יותר ושיש בה יותר אהבה לעצמנו ולמי שסביבנו. הרבה יותר.

המאמר לקוח מגיליון מס' 35 של "ברומו של איזון" - רגשות שליליים.